המחבר

הקדמה

אחי ברח מרוסיה דרך הגבול. מקרה של בריחה מוצלחת היה די נדיר בשנות השמונים ואילו לנו גם לפני זה לא היו סיכוים גדולים לעלות לארץ. אחרי בריחתו, ידידי אלכסנדר דניאל, המכונה בין הידידים סנקה, אמר לי עם פנים רציניות :"את צריכה עכשיו להבין, שלא יתנו לכם מעולם לצאת מפה. "העצמות שלכם ירקבו באדמת רוסיה". למשפחה של סנקה הייתה מסורת ארוכה של התמודדות עם שלטונות וגם היה לו ניסיון וידע רב בנושא, אפשר היה לסמוך על ההערכות שלו.

אבל לא עברו הרבה שנים, ופתאום הכל השתנה. כמה מהמנהיגים מתו, פרצה פַרֶסטרוֹיקָה ונפתח מסך הברזל. ואני מצאתי את עצמי בבית ממערב לירושלים, כשבחלונות אני צופה על גבעות מכוסות יער ,גגותיה אדומים של מבשרת ושמש ששוקעת לים התיכון איפה שהו שם מאחרי ההרים. שנים רבות חלמתי על זה, אבל בימים הראשונים שלי בארץ לא יכולתי באמת להאמין, שאכן זה קרה, שזה כבר לא חלום. יום אחד אמרתי: "היות וקרה לי כזה נס, והגיעה עת התגשמות החלומות, אנסה להגשים עוד חלום ואכתוב סיפור בדיוני. אז התיישבתי במרפסת מול מכונת הכתיבה - באותם הימים עוד לא הפך מחשב אישי להיות כלי כתיבה... וכך כתבתי…

***

התעוררתי בבוקר מבכי של ילדים. נראה שזה אחד מהילדים שלי שבוכה . העיניים לא נפתחות, אבל ההרגשה ,שכבר מאוחר. שוב איחרתי לקום ולא אספיק דבר. חבל… ולא מתחשק לקום. אבל מישהו בוכה, נראה לי שנילי. אני צוברת עוז וקמה. ואכן זאת נילי בכתה. הילדים עשו לה מקלחת.

"מה קורה כאן?"

כל הילדים השפילו עיניהם, ורק אלי השיב בשמחה: "אנחנו מקלחים את נילי!"

"מה פתאום אתם מקלחים אותה? "

"כי ציירנו טַפֶטִים והיא התלכלכה בצבעים"

עוד משהו חדש על ראשי.

"מה זה? איזה טַפֶטִים? לא מבינה."

אלי לא מסוגל להסביר, אז יעל מתערבת ומספרת:

"אתמול דודה אורית סיפרה לנו על ימי הביניים, שאנשים הדביקו לקירות נייר צבעוני בשביל יופי. אז גם אנחנו הדבקנו במטבח ניירות על הקיר וציירנו תמונות. לדעתי יצא יפה, רוצה לראות? "

"ומאיפה הנייר?"

יעל משפילה את העיניים:

"מהמגירה שלך, לא רצינו להעיר אתך בשביל לשאול."

לפעמים יש לי הרגשה שאני נוחלת כישלון בכל החזיתות.

משק הבית מתפרק, בחינוך ילדים אני לא מצליחה, לחפירות לא מזמינים אותי, ולצייר אין לי זמן. ואפילו כשיש, מעולם הציורים לא יוצאים בדיוק כפי שאני רוצה. ניגבתי את נילי ושלחתי את ילדים לטיול. לאחר מכן שטפתי את המטבח, התחלתי לבשל, והפעלתי כביסה. אבל בכל זאת הייתה לי הרגשה, שהיום הזה אבוד ושבחיים שלי אין משמעות וטעם.

אורית התקשרה. לא בכיתי לה בטלפון, למרות שרציתי מאוד. רק סיפרתי לה על הטַפֶטִים, ומשום מה זה יצא מצחיק ולא עצוב.

"תקשיבי, אמרה אורית, - תפסיקי להתמרמר. את שמעת שמצאו עיר נהדרת במדבר, לא רחוק מטיל? לא שמעת? את ידעת איפה טיל? לא משנה. עכשיו רק מתחילות החפירות. זאת עיר גדולה וכמעט שלמה. בדיוק בתחום שלך, עידן עלום כתיבה. אין ניירות, רק מחשבים. אולי תיסעי "

דמיינתי לעצמי עיר במדבר והתחשק לי נורא לנסוע. כל כך הרבה זמן לא הייתי בחפירות. כשעובדים, קשה לקום כל בוקר מוקדם, להיסחב לחפירה, לברור זבל בן אלפי שנים, שנחשב לבעל ערך רק משום שהוא עתיק. קשה לחבר מחשב משבירות, בניחושים. לדמיין, לחשב, מה היה יכול להיות במקום החלקים החסרים. ובסופו של דבר המחשב לא פועל, ואם הוא פועל, מתברר, שזה מחשב רגיל, שכל המוזיאונים מלאים בהם. אבל עכשיו הרגשתי שהתגעגעתי לעבודה נורא. הרגשתי שאני מוכנה לשבת יום ולילה ולחבר מחשבים, ולנחש, ולדמיין. לאן אפשר להכניס את הילדים לפחות לשבוע?

ערב. מוטי פותח את הדלת בכתף וסוגר אותה ברגל. הוא מניח בפיזור דעת תיק על הכיסא וממשיך לקרוא מכתב שכעת הוציא ממגרה.

"מוטי!"

הוא לא עונה.

"שלום מוטי"

שתיקה. מה עובר עלי. עומדת בפרוזדור רגל אחת יחפה ומנסה למשוך את תשומת הלב של בעלי, למרות שאני יודעת בוודאות שהוא לא ישמע שום דבר עד שלא יגמור לקרוא. נאנחתי וחזרתי לחדר לחפש את הנעל השניה.

אחרי שתי דקות פרץ מוטי לחדר:

"נו יקרתי , רק אל תעלבי. קיבלתי מכתב חשוב מן הירח. בשבוע הבא הם מתכוונים לבקר אצלנו, ויכול להיות שיעשו הזמנה גדולה, ובדיוק עכשיו אנחנו משקמים את המחלקה הראשונה והמחלקה והשניה לא עומדת בעומס. חייבים לגמור ולהכין הכול.

סיפרתי לו על העיר במדבר. "זה נהדר", הוא אמר, "תיסעי כמובן. וגם תיקחי נייר, כי בוודאי תרצי לצייר. "

ואז בכיתי. מוטי המסכן. הוא לא יכול היה להבין במה העניין. אפילו כשסיפרתי לו על הטַפֶטִים. גם הוא לא חשב שזה מצחיק, אך הסביר לי שהכל בסדר, שיוזמה חופשית מעידה על התפתחות נורמלית של ילדינו וציור על הקירות מועיל להתפתחות הדמיון. אולי זה מוזר, אבל נרגעתי. שאלה אחת נשארה פתוחה - מה לעשות עם הילדים, וגם את זה מוטי סידר במהירות. הוא התקשר לאחותו נעמי. יש לה עשרה ילדים, והיא אמרה שעוד ארבעה זה לא בעיה בשבילה. "העיקר", היא אמרה, לא לקחת דברים (הכל) יותר מדי ברצינות." האמת, אולי זה נכון.

***

חצי שעה הסתובבתי בעולם, ולא הצלחתי להבין מאיזה רציף יוצאת הטיסה לטיל. שוב ניגשתי למסך, ושוב קיבלתי אותה תשובה: מספר הטיסה לטיל - 5335. עמדתי חסרת אונים מול המסך ולפתע שמעתי מאחרי קול מנומס:

"תסלחי לי על הסקרנות, אך אולי גם את צריכה היום לטוס לטיל?"

"כן", עניתי, "אבל אני לא מצליחה לאתר את הרציף שממנו יוצאת הטיסה"

"תני לי לנסות", אמר האיש, "אולי אצליח לברר משהו."

האיש ניגש למחשב, ומצא שהטיסה שלנו נדחתה בשעה.

"מוזר", אמרתי, "המקצוע שלי הוא מחשבים עתיקים, אבל אני אף פעם לא מוצאת שפה משותפת עם מחשבים בחיי היום- יום."

"נו", הוא אמר, "אולי המחשבים האלו, פשוטים מדי בשבילך, שמעתי שפעם העבודה במחשב הייתה מקצוע מסובך" - הוא אמר.

הסכמתי: "הרבה פעמים אני לא רואה את הדברים הכי פשוטים, שנמצאים מתחת לאף שלי, ומסתבכת."

"טוב שרק דחו את הטיסה ולא ביטלו אותה", אמר "ובינתיים תרשי לי להציג את עצמי כי אני גם טס לאותו כיון. קראים לי מיקה, ואני רופא שם בחפירות."

מיקה מצא חן בעיני. גבוה קומה, בעל זקן, מנומס להפליא ויחד עם זה קצת אירוני. קשה להסביר איך לפעמים אתה מוצא כבר ברגע הראשון שפה משותפת עם אדם, ויכול לדבר אתו על כל נושא שבאולם.

ישבנו על הספסל, שתינו מיץ ופטפטנו.

"השקפות העולם עושות מעגלים בהיסטוריה - אמרתי - לפעמים חוזרים לרעיונות ישנים. נגיד בתקופה שאני חוקרת בני האדם הפסיקו להשתמש בנייר. כל המידע נשמר רק בצורה אלקטרונית. והיום אנחנו שוב מעדיפים נייר. "

"כן,- אמר מיקה - אותו דבר ברפואה, היום אנחנו שוב משתדלים לרפא את האנשים פחות, ורק לעזור לגוף להתגבר על המחלה. וכן כמעט ולא מחברים היום חולים למחשב"

"אתה יודע, היו תקופות בהן היו מתקינים במחשב רפואי משפיעון. ראיתי כמה כאלו במוזיאון. מניחים, שהיו מחשבים עם משפיעון, שמיועדים גם למטרה אחרת, אבל עדיין לא מצאו לזה רמזים."

בטיסה מיקה נרדם מיד. ואני התחלתי לדמיין לעצמי כל מיני דברים על החפירות ועל החיים בכלל. יש מחשבות שצריך לעצור מיד כשהן באות, אך אני לא תמיד מצליחה. מיקה כל כך מצא חן בעיני והתחלתי לדמיין לעצמי איך זה להיות אישתו. תיארתי לעצמי מה יקרה אם מוטי יתאהב במישהי אחרת<… פה עצרתי את מחשבותיי, אני נורא אוהבת את מוטי ולא יכולה לתאר לעצמי איך הייתי יכולה לחיות בלעדיו. ואז התחלתי לחשוב על החפירות, איך זה יהיה מעניין למצוא משהו לא רגיל, וגם במצב טוב.

***

טיל היא עיר קטנה ויפה. אני מרגישה בנוח במקומות חדשים. טוב לי בבתי מלון ולא מפריע לי לא הריהוט ולא הצבע של הווילונות. לעומת הבית, בו כל הזמן משהו מעצבן, ויש לי חשק להזיז ולשנות דברים.

בחפירות כמעט כולם מוכרים לי, וכולם שמחו שהגעתי. התחילו לספר לי איזו עיר נהדרת הם חופרים. כמעט הכל במצב מצוין. הבתים שלמים. כאילו האנשים כולם עזבו מאיזה סיבה ביום אחד את בתיהם והלכו להם, אולי קיוו לחזור ולא חזרו. וגם מחשבים יש. אף אחד עוד לא חקר אותם, והנה באתי לחקור. רק לא היום, מחר אני אתחיל. באותו יום הלכתי לצייר. ניסיתי לתאר את השמש השוקעת במבתר, וכמובן לא נשארתי מרוצה ממה שיצא לי.

למחרת בבוקר הלכתי לראות את המחשבים. אף פעם לא ראיתי מחשבים עתיקים במצב כזה טוב. בחרתי אחד, שהיה נראה מוזר, כי היו לו כמה פלטות, שאני לא מכירה. הכנסתי ג'וקים פנימה והם התחילו לנקות, להלחים ולצייר לי תרשימים. לפעמים נתתי להם הוראות. אבל הקלקולים היו ממש קטנים, ומן החלקים לא חסר שום דבר. בפעם הראשונה בחיים קרה לי כזה דבר.

יומיים בדקתי את התרשימים ולא בדיוק הבנתי מה הוא המחשב. ברור היה, שהוא היה מיועד למטרה מיוחדת. אך לא ידעתי מה היא המטרה, לא פגשתי קודם ולא קראתי על כאלו מחשבים. בשביל להבין טוב יותר, הייתי צריכה להפעיל אותו.

***

אך לפתע נאלצתי לעזוב הכל ולטוס לכוכב הלכת רוז.

ג'וני, ידיד ישן התקשר אלי ובקש להגיע לשבוע בלבד לרוז להחליף אותו כי הוא חלה. ג'וני עבד כבר כמה שנים כארכאולוג ברוז.

בהתחלה לא הבנתי כלום: "למה אני?"

"כי אף אחד לא מסכים, אני כבר מיואש, ואת ידידה טובה שלי, את צריכה להבין. פה לוחצים עלי מכל הצדדים. הם צריכים לבנות שדה התעופה, ואין מי שישלים את החפירות. אני ממש לא ידע מה לעשות ולמי עוד לפנות."

לא יכולתי לסרב, וכך לשבוע אחד טסתי לרוז. אחרי הנחיתה נסעתי מיד לג'וני לבית חולים. ג'וני היה קשור למחשב, אבל חוץ מזה היה נראה נורמלי, אולי קצת חיוור.

"הנה", הוא אמר, "נדבקתי באיזה מחלה מקומית. אף אחד לא ידע מה זה, אבל מבטיחים לרפא. את אל תדאגי. אין פה הרבה עבודה. את שדה התעופה מתכוונים לבנות בהרים, שם כמעט הכל רק סלע. אבל בכל זאת חייבים לבדוק, כי בכוכב יש הרבה שאריות של תרבויות עתיקות. "

טיילנו בפרוזדור, וג'וני סחב אחריו את המחשב שלו. אחר כך החלטתי ללכת לבית המלון. וג'וני אמר לי:

"המלון קרוב, עשר דקות דרך היער. אבל אל תלכי דרך היער, כי המקומיים משתוללים שמה."

התפלאתי : "איזה מקומיים? לא שמעתי שהכוכב הזה היה מיושב"

"אכן לא היו פה הרבה תושבים. מסוכנים רק אלו שהגיעו לפה מכוכבי הלכת השכנים. הם עובדים אצלנו וגרים ביערות בבתים ישנים. התושבים המקוריים - אלו שהיו מההתחלה הם שקטים, לא נוגעים בנו ואנחנו לא נוגעים בהם. רק על תתערבי פה בפוליטיקה, רק תרכשי אויבים. "

"מה הקשר לפוליטיקה?"

"אל תשאלי, זה מסובך מדי. מאשימים אותנו, שכבשנו את הכוכב שלהם ושגנבנו את העתיקות שלהם. ואילו כולם יודעים, שלתושבים האמיתיים אין שום התנגדות כלפינו. הכל פה עניין של כסף. אני אפילו לא מנסה להבין. וגם לך לא כדאי. מה שיגידו לך תעשי. "

לא היה איש בתחנה. עמדתי כמה דקות, ופתאום באופן מפתיע צעדתי לכיוון היער. היה כבר כמעט חשוך. השביל התפתל בין העצים. חשתי שזה בכלל לא מפחיד, למרות כל ההתראות.

הסתכלתי אחורה, הבניין המואר של בית החולים עמד על הגבעה ודרך החלונות אפשר היה לראות אנשים זזים בפנים. הדבר הזכיר לי קצת תאטרון. עצים גבוהים ושחורים עמדו מסביבי, והבניין עמד על הגיבה כמו על הבמה.

הלכתי בשביל, ומחשבות מוזרות עלו במוחי:

"למה הלכתי דרך היער? מי דחף אותי? האם החלטתי את זה בעצמי? ואם כן באיזה רגע זה קרה? הנה אני אומרת לעצמי עצרי, ואני ממשיכה ללכת, ובלי שאומר לעצמי דבר אני עוצרת."

עצרתי. ליד השביל מאחורי העצים נראו מים. היה זה אגם קטן. התיישבתי על שפת האגם והסתכלתי במים. כאילו ישנה משמעות מיוחדת בזה שהלכתי היום בדרך הזאת. כאילו משהו צריך לקרות. והנה אני יושבת ליד האגם באמצע היער ומחכה. וכבר לא מבינה מי יושב, הגיבורה הדמיונית שלי או אני בעצמי, יושבת ומסתכלת על שמים עם כוכבים לא מוכרים. בצד השני של האגם הופיע לפתע איזה צל. הופיע ונעלם. כבר מאוחר, צריך ללכת. הלכתי הלאה בשביל וחשבתי, שהנה שום דבר מיוחד לא קרה, וזה אפילו קצת מאכזב.

הגעתי לקצה היער, הייתה שם שומרה וממנה יצא לקראתי בחור. הוא היה מאוד מופתע:

"מאיפה את?"

"אני מכדור הארץ"

"עכשיו ברור, אנחנו כולם נזהרים שלא לעבור פה, וגם לך לא כדאי להסתכן. "

הוא הגיע איתי כמעט עד השער, ואז פתאום נשמעו שריקות חזקות באוויר, דפיקות בגדר ואבנים נפלו מכל הצדדים. הבחור צעק משהו בטלפון ומשך אותי מהר ליציאה, אבל אחרי כמה צעדים צעק: "אוי" - והתחיל ליפול לאט על האדמה. תפסתי אותו והתחלתי לרוץ. היינו כבר מאחרי הגדר כשהרגשתי שהידיים שלי נחלשות והכל מסתובב לי בראש.

"כנראה פגעו גם בי<… " -חשבתי.

ועוד צפה במוחי מחשבה מוזרה, הנה רציתי איזה הרפתקה <…

***

כשפתחתי את העיניים היה בחדר אור, וליד החלון עמד מיקה. בהתחלה חשבתי: "כבר בוקר." - ואחר כך חשבתי: "מעניין, איפה אני. "

"שלום", אמרתי "מה קרה לי? "

"שלום", אמר מיקה "לא יודע בדיוק, איזה שוק. אבל בכל אופן אני שמח שהתעוררת."

"ואיפה אני?"

הוא הסתכל עלי בדאגה:

"הרי זה החדר שלך."

זה אכן היה החדר שלי בבית המלון בטיל.

"איך הגעתי לפה?"

"הבאנו אותך מהמעבדה"

"אבל הייתי ברוז!"

"רוז?"

"רוז זה כוכב לכת שטסתי אליו לשבוע. רגע, מה חלמתי הכל?. אם חלמתי, מה היה חלום ומה היה באמת? "

הייתי בטוחה שעל ג'וני לא חלמתי, הרי אני מכירה אותו הרבה שנים. וזה שהוא עובד ברוז גם בזה אין לי ספק. אז מתי התחיל החלום? ואולי עכשיו אני חולמת? שאלתי את מיקה מה הוא חושב על זה, והוא אמר שיתקשר לבעלי שיבוא ויעזור לי להבין. מיקה ישב איתי, סיפרתי לו כל מה שהיה ברוז, הרגשתי טוב ונוח ושוב נרדמתי.

כשהתעוררתי היה אור. וראיתי את מוטי. הוא חיבק איזה שהיא אישה ביד אחד ושניהם הסתכלו בחלון. עצמתי עיניים. עכשיו הייתי בטוחה שזה לא חלום. הרגשתי שכל החיים שלי נקרעים, והכל עף לאיזה חור שחור. ופחד, וכאב, ואיוש והנורא מכל נזכרתי שלא מזמן ברגע אחד, סתם כצחוק תיארתי לעצמי משהו כזה. התגברתי ופתחתי עיניים, והנה הם עומדים לידי.

"שלום מוטי" - אמרתי. מוטי נראה מאוד מודאג:

"יקרה שלי, איך את מרגישה? כל כך הפחדת אותנו. אפילו נעמי עזבה את כל הילדים והגיעה לבקר אותך אתי."

ראיתי שזו אחות של מוטי. איך אפשר להיות כזאת טיפשה. כנראה אני עוד לא לגמרי בסדר. שאלתי את מוטי:

"אתה יודע מה קרה לי?"

"לא משהו רציני, כנראה זה בגלל שאת הפעלת את המחשב. מחשבים כאלו אסור להפעיל, אבל איך יכולת לדעת."

" איזה מחשב זה היה?"

"אנחנו פה הסתכלנו בתרשימים ובפרוטוקול, את מתארת לעצמך היה בו משפיעון! זה היה יכול להיות מסוכן."

"אבל לאיזה מטרה הוא נבנה?, מאיזה סוג הוא?"

"מאוד מעניין, זה היה המחבר."

***

כשגמרתי לתקתק על מכונת הכתיבה היה כבר ערב והילדים ישנו. הנחתי את הדפים במגרה והנחתי לסיפור להתחיל את החיים שלו. הלכתי לישון.

התעוררתי. בוקר בירושלים. פינחס שוב לא העיר אותי. אני מרגישה שמאוחר, ושומעת רשרוש של ילדים איפה שהו בחדר שלהם. כנראה פינחס לא הספיק לשלוח אותם לגן. אלכם ובני נכנסים לחדר ורואים שאני כבר לא ישנה. הם מתקרבים ואני מרגישה שהראש של בני רטוב לגמרי.

"מה קרה לבני? למה הראש שלו רטוב?"

"עשינו לו מקלחת!"